ההיריון והחיים שאחרי

גיליתי שאני בהיריון בסוף פברואר של שנה שעברה. חודשיים שלמים של נפיחות באזור הבטן התחתונה, בחילות מתמשכות, חום, ווסת שנעלמה לה ורק אחרי חודשיים הלכתי לבדוק אם מדובר בהיריון והתשובה הייתה חיובית. זה לא היה כמו בסרטים, שאני מראה את המקל של הבדיקה לבעלי ואנחנו בוכים ומתנשקים. זו הייתי אני, לבד בבית בעשר בלילה (כי עזרא עזב לבסיס הצבאי לילה קודם לכן, והיה אמור לחזור רק שלושה שבועות לאחר מכן) מחכה שהתשובה של בדיקת הדם שעשיתי תופיע באתר של קופת החולים, מתפללת.

לקח לי המון זמן עד שניגשתי להיבדק כי פשוט לא רציתי להאמין שאני בהיריון, זה היה נשמע לי מוקדם מידי ברמה לא הגיונית, אבל עזרא בעלי ידע, עוד מההתחלה הוא כבר הבין.

הרבה פעמים בחיים כשהתמודדתי מול מצבים בהם נכנסתי להלם מההבנה של מה שעומד מולי, מצאתי את עצמי יורדת על הברכיים, מתפללת "אלוהים זה גדול עליי, זה שלך, תעשה מה שאתה רוצה עם זה אבל תעשה את זה ביחד איתי" ואז פשוט מתמלאת בשמחה ובביטחון באלוהים. וכך זה היה עם הגילוי על ההיריון, כשיצאתי מהביקור אצל הרופא והבדיקה, הבנתי בפעם הראשונה שיכול להיות שאני באמת בהיריון, וממש שמחתי ורציתי בזה, כי זה מאלוהים וזו ברכה גדולה.

באותה תקופה גם הייתי הרבה לבד, הייתי חוזרת מהעבודה וישר נטרקת על המיטה, מחכה שיגיע סוף השבוע לראות את בעלי שחוזר מהבסיס, אבל אז שוב ראשון בבוקר הגיע מהר כל כך. זו הייתה שגרה מתסכלת, אז המחשבה שדברים הולכים להשתנות ריגשה אותנו מאוד והכניסה לנו צבע לשגרה האפורה.

לא רק הגילוי על ההיריון היה נראה אחרת משדמיינתי, אלא כל תקופת ההיריון. חשבתי שהיא אמורה להיות התקופה הכי קסומה בחיים שלי, הרבה זמן של מנוחה והורדת הילוך, שמירה הדוקה יותר על תזונה בריאה, ובתקווה גם יותר זמן עם בעלי בבית. אבל האמת היא שזה לא מה שהיה, ויום יום במהלך ההיריון האשליה הקסומה הזו התנפצה לי בפנים. המחשבה שאני בהיריון ולא מרגישה טוב ורוצה את בעלי קרוב אליי יותר מתמיד וזה לא קורה כי אין הבנה ואין היענות מצד הצבא הוציאה אותי לגמרי מהכלים. זה תסכל ועצבן אותי שהייתי צריכה לצאת ולעבוד ימים ארוכים, לפעמים שעות נוספות כי אני מקור הפרנסה העיקרי של הבית ואנחנו לא מקבלים מענה מהצבא על תמיכה כלכלית שהגיעה לנו כזוג נשוי שמצפה לילד, תסכל אותי שאת הכעס הייתי מוציאה על בעלי שעשה כל מה שהוא היה יכול ומעבר, תסכל אותי שעדיין הייתי מתניידת בתחבורה ציבורית שהייתה מייאשת אותי בתור הריונית, ושאני חוזרת הביתה כל כך גמורה שאני בקושי נפגשת עם המשפחה או החברים, ובאיזשהו שלב גם פשוט הרעבתי את עצמי לתקופה ארוכה ושנאתי את עצמי ואת החיים שלי על איך שאני מתייחסת ומוותרת עליהם. הבחירות היומיומיות שלי נבעו מתוך דפוסי התנהגות דיכאוניים שלא הכרתי לפני כן, בכי של ייאוש הפך לדבר של שגרה וגם בתקופות שבעלי הצליח לחזור הביתה אלה היו ימים של ריבים. יום יום התפללתי שאלוהים פשוט יעצור ויפסיק את הסבל, שיעשה משהו, שישנה את החיים שלי.

חיכיתי ללידה בקוצר רוח, סימנתי אותה כיום שבו השינוי הגדול הזה שאני מחכה לו יקרה ואיתו אני אחזור לאיך שהייתי ואצא מהדיכאון שהכנסתי את עצמי אליו מבחירה.

לקראת סוף ההיריון הייתי פשוט מותשת, אבל כבר הרבה פחות דיכאונית. דברים התחילו להתבהר, וראיתי איך אלוהים עונה על התפילות שלי ודואג לי, איך הוא מקל עליי, איך בדרך של נס בעלי חזר כמעט כל יום הביתה, קנינו רכב, אני חזרתי לאכול ולטפח את עצמי. אבל עדיין היו הרבה מאוד רגעים שפתאום הכל היה מתפוצץ, שבוע שלם שאני מרגישה בטוב, המצב הנפשי והרוחני שלי משתפר והנה שוב החיים נראים לי לא הוגנים ואני כועסת ומתוסכלת ומרימה ידיים ולא מרוצה ממה שיש לי. הבסיס שלי עוד היה שבור, חיי האמונה שלי נראו כמו כלי חרסינה שנשבר לרסיסים ואלוהים הדביק בחזרה חלק חלק אבל עדיין רואים את הסימנים של השברים האלו.

ב3.10 ילדתי את גבריאל. הרגע שחיכינו לו הגיע, ובאמת הרגשתי איך שמהר מאוד אני פשוט שמחה וחזקה שוב. אבל זה לא היה כתוצאה מעבודה על עצמי, אלא מהחלטה שכשאני אלד אני אהיה שוב חזקה וכך באמת היה, עד נקודת השבירה הבאה שאליה הצטרפו עוד כמה כאלו, ואז הבנתי באופן סופי ששום שינוי של רגע, שום החלטה ושום נס לא יהפכו אותי להיות אלינור בגרסה הכי טובה של עצמי, זה תהליך, הוא מתחיל מהחלטה אבל ממש לא נגמר בה.

אלוהים לא ברא את העולם ואותנו בני האדם כמו רובוטים. כדי להשיג משהו צריך לעבוד בשבילו ולתת את מה שאנחנו יכולים בכוח המוגבל שלנו ואז הוא, אלוהים, ישלים באמצעות הכוח הבלתי מוגבל שלו את מה שחסר לנו, שם קורים ניסים.

לא משנה כמה סיבות מוצדקות היו לי להרגיש עצובה ובודדה במהלך ההיריון, הסיבה שנכנסתי לדיכאון הייתה הבחירה שלי לוותר, ולהתרחק מאלוהים. דיכאון הוא לא עונש, הוא תוצאה של המעשים שאני בחרתי לעשות. כי אם קרבת אלוהים היא חיים משמעותיים של הכרת תודה על מה שיש לי, אז ריחוק ממנו יוביל להתמסכנות, כפיות טובה ומוות.

תודה לאלוהים אני במקום אחר עכשיו. שמח יותר ושלם. אני מבינה שיש לי הרבה טוב וברכות בחיים, אני חיה את החלומות הכי גדולים שלי ואפילו יותר מזה. יש לי בעל תומך ומדהים שמאתגר אותי יום יום להיות בן אדם טוב יותר, יש לי בן חמוד וחכם שמלמד אותי איך להיות האמא הכי טובה עבורו, אני צעירה ועם המון פוטנציאל ועוד שפע של חלומות ומטרות להגשים, והכי חשוב- אלוהים איתי וההבטחות שלו נאמנות לעד.

לא משנה כמה התרחקתי ממנו ברגעים מסוימים בהיריון, בכל פעם שנפלתי על הברכיים לפני הבורא שלי ראיתי אותו וידעתי שהוא לא עזב לשום מקום, הוא תמיד היה שם, חיזק ועודד אותי להמשיך להילחם את המלחמה הרוחנית הזו. האמת? אני אפילו לא זו שבאמת נלחמתי, אני נקראת להתמודד ולעמוד מול המצב אבל אלוהים הוא זה שנלחם. אז יום יום עכשיו אני קמה בבוקר ואומרת תודה שקיבלתי עוד הזדמנות לראות, לחוות ולטעום עוד מהחיים, אני בוחרת לחייך בעיקר ברגעים שנהיה קצת יותר קשה או מעייף, אני בוחרת לחפש את הרגעים היפים ביום שלי, ואני שמחה לגלות כמה יש הרבה מהם. תודעה כזו גם יוצרת יותר רגעים כאלה וזה אחד הסודות העמוקים בחיים שלמדתי ועדיין לומדת.