איך הפכתי לאמא

כשהייתי בת 12 ועוד שנים אחר כך, היה לי חלום להיות אמא בגיל 20. ממש ככה. לא סיפרתי על החלום הזה לאף אחד בעיקר בגלל שאפילו לעצמי לא נתתי להרחיק לכת עם המחשבות עליו. הרי הייתה לי כבר תוכנית לחיים: אחרי סיום הלימודים להתגייס לתפקיד של לוחמה בצה"ל ולשרת בקבע כמה שנים בדרגה הכי גבוהה שאוכל להגיע אליה, אחרי הצבא ישר לימודים אקדמאיים ותארים, איפשהו שם חתונה +שני ילדים ונסגור את הבסטה. תכננתי לי מסלול בטוח עד לגיל 30 שכלל אותי בעבודה מסודרת, בית ומשפחה משלי, בסיס כלכלי מבטיח, ותעודות על הקיר. כל כך האמנתי שזה מה שיהיה שלא ראיתי שום אפשרות אחרת לחיים מוצלחים, והחלום להיות אמא בגיל 20 היה נשמע אפשרי רק ביקום אחר, לאישה אחרת שהיא לא אני. זה העציב אותי, והמחשבות על החלום האבוד הזה היו מותירות אותי ריקות מבפנים עם "הלוואי" שמהדהד בראש. הרצון שהחיים שלי ילכו כמו שאני חושבת שנכון, כמו שאני מתכננת, עיוור אותי לחלוטין מתוכנית החיים המדהימה והמדויקת לי שאלוהים כבר ייעד אותי לה. אבל תודה לאלוהים שחשב אחרת, שינה את פני הדברים, והעביר אותי שיעור על חיי אמונה שקוראים לשחרר את השליטה לידיים שלו על מנת לאפשר לו להדריך אותי איך לחיות בצורה הכי שלמה שיש.

הכל התחיל להשתנות קצת אחרי שסבתי נפטרה, לפני שלוש שנים. חליתי באורטיקריה כרונית(סרפדת). מערכת החיסון מתמודדת מול מצב שבו הגוף שלי נתקף על ידי עצמו, על פניו נראה כמו תגובה אלרגית. לא נעים, אבל המשכתי בחיים, רק על כדורים שבלעדיהם יכולתי להיחנק מההתקף של המחלה. חודשים אחר כך בעקבות המחלה הורידו אותי מלוחמה ביום הגיוס שלי, וככה מצאתי את עצמי בתפקיד מנהלי במשטרת ישראל. עיקר התפקיד שלי היה לתת מענה לאזרחים ברשתות החברתיות בשם משטרת ישראל וזה היה מדהים, שירתי בתפקיד משמעותי והכי חשוב- הייתי מלאת הודיה על כך שהיום השחור שחוויתי כשהתגייסתי, הפך להיות הדבר הכי טוב שקרה לי, אלוהים שנתן לי לחוות רגע קטן של השפלה וחוסר וודאות, אך עם זאת תקווה שמחכה לי משהו טוב יותר- עמד בהבטחותיו ושם אותי בתפקיד שהכי התאים לי, ויותר מזה, הוא הגשים לי את החלום שהיה לי בגיל 10, להפוך לשוטרת במשטרת ישראל. הייתי מאושרת, התפקיד לא היה קל אבל הסיפוק ממנו היה ממלא. מה שכן, עוד לא הבנתי כמה זו רק טעימה מכל הטוב שאלוהים רצה לגלות לי.

בגלל שהתפקיד היה בנוי על שתי משמרות בשבוע, היה לי המון זמן פנוי שהפך בעיקר לזמן של עבודה ושל התחברות והכרה עמוקה יותר של בעלי עזרא שהיה אז חבר שלי, ופתאום ההחלטה להתחתן תוך כדי השירות הצבאי (המשטרתי) הייתה נראית אפשרית יותר מתמיד, וכך היה, התחתנו אחרי שנה בשירות המשטרתי, ואז השתחררתי. חודש לאחר השחרור מצאתי את עצמי בעבודה "של גדולים", הייתי פקידה במשרד הנהלת חשבונות בבית מלון בירושלים, ושם, מוקפת באנשים מבוגרים בהרבה ממני, עם מקצוע וידע רב על החיים, קיבלתי ניסיון וכלים (בעיקר פיננסיים) לחיים שלי כאזרחית.

דבר הוביל לדבר, נס הוביל לנס, ככה אלוהים הראה כמה מה שנראה לי כפשוט מידי, או אפילו עלוב- מחלה, שירות בתפקיד מנהלי, זה בדיוק המקום שלו להראות הכי הרבה את הגדולה שלו ולהגשים את הדברים שהכי לא ציפיתי שיוגשמו.

וזה לא עצר שם, השיא היה כשגיליתי שאני בהיריון, בגיל 19 וחצי, עוד בעצמי ילדה. בעלי (שהתגייס לצה"ל חמישה ימים אחרי החתונה שלנו) היה צריך לסגור 3 שבתות בבסיס, ועל הלילה הראשון שהוא יצא, גיליתי שאני בהיריון- כבר חודשיים שלמים.

שמחנו, שמחנו כי להתחיל את החיים כזוג נשוי ולהתראות פעם בשבוע במקרה הטוב, זה די אפור, אבל עכשיו הבנו שדברים ישתנו וחיכינו. חיכינו בקוצר רוח ללידה, לרוח החדשה שהשינוי הזה יביא אתו, וזה קרה. ילדתי את גבריאל הבן הבכור שלנו באוקטובר האחרון, אלוהים הפך אותי לאמא, ואת עזרא הוא הפך לאבא, וביחד הפכנו למשפחה. ההיריון הזה והתובנות שקיבלתי כתוצאה מהתהליך שעברתי בו הוא הסיבה המרכזית לפתיחה של הבלוג הזה, אלוהים שחשב אחרת ממני, הראה לי שהוא זוכר כל חלום שהוא שם בליבי, גם כאלה שכמעט ונשכחו, הוא הראה לי שהוא גדול יותר מכל מה שהיה נראה לי לא אפשרי, והוא קרא וקורא לי להמשיך להאמין בו שיש לו את התוכנית לחיי, שהיא הכי מדויקת וטובה לי. וככה זה גם איתך, כל מה שאנחנו נקראות לעשות הוא לשחרר את המושכות לידיים של אלוהים ולסמוך עליו שהוא יביא אותנו למקום ששייך לנו, ולא למקום שאנחנו חושבות ששייך לנו, זה לא תמיד קל, בשבילי אילו אף פעם לא קל, אבל זו האמת ואם נלך בה מובטח לנו להגיע למקום של שלום אינסופי.

הרבה מחשבות של "מה אם לא הייתי חולה" או "מה אם לא הייתי מספרת לצבא על המחלה" והייתי מתגייסת לתפקיד שהיה אז מה שחלמתי עליו- לוחמה, שום דבר ממה שחוויתי, ראיתי, למדתי ושמחתי בו בשלוש השנים האחרונות לא היה קורה. אני לא מאמינה שלהסתכל על העבר ולחשוב מחשבות של "מה אם" זה דבר נכון לעשות, אבל מכמות הניסים שראיתי בחיים שלי בטווח זמן כל כך קצר אני פשוט לא יכולה שלא להסתכל על זה ככה.

פחדתי שאם החיים שלי ילכו לא כמו שתכננתי אני איתקע באותו מקום, ואני רק רציתי להתקדם ולהתקדם, והאמת היא שדווקא בגלל שהכל הלך בדיוק לא כמו שתכננתי, זה מה שהביא אותי לחיות את החלומות הכי גדולים שלי בשלב כל כך מוקדם בחיים, דווקא בגלל שאני לא הייתי בשליטה, אלא אלוהים- זה קרה.

תודה אלוהים.